גז"ד למורשע בעבירות דרישת נכס באיומים, גניבה ונסיון תקיפה כלפי קטינים

1.         העבירות בהן הורשע הנאשם:

            הנאשם הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן בעבירות הבאות:

            עבירה של דרישת נכס באיומים, לפי סעיף 404 לחוק העונשין (3 אישומים);

                   עבירת גניבה, לפי סעיף 383 + 384 לחוק העונשין;

                   עבירה של נסיון תקיפה, לפי סעיף 379 + סעיף 25 לחוק העונשין.

          על פי עובדות כתב האישום המתוקן בוצעו העבירות הנ"ל כלפי קטינים, כאשר הנאשם פונה לקטינים בצורה מאיימת ומבקש מהם פרטי רכוש שונים כגון: כסף, אופניים וכיו"ב. באחד האישומים השליך הנאשם אבנים לעבר קטין שסירב לתת לו את אופניו.

          כאמור, הודה הנאשם והורשע בעבירות הנ"ל.

2.         תסקיר המבחן והטיעון לעונש:

          בשים לב לגילו של הנאשם הוגש בעניינו תסקיר. שרות המבחן ציין כי מדובר בצעיר בן 21, אשר נפלט ממערכת החינוך לאחר 9 שנות לימוד, אשר ניהל אורח חיים של שימוש באלכוהול ובסמים ומעורב בפלילים מזה זמן. על העבירות נשוא כתב האישום לקח אחריות, ואולם שרות המבחן התרשם כי הוא מפחית מחומרת מעשיו ולמעשה מגלה דפוסי התנהגות ילדותיים כאשר אינו מודע למלוא חומרת מעשיו או לטיב התנהגותו. בנסיבות אלו, לא מצא שרות המבחן לנכון לבוא בהמלצה טיפולית בעניינו.

          יצוין עוד כי לנאשם עבר הכולל תיק ללא הרשעה מבית המשפט לנוער וכן הרשעה בת"פ 4162/05 של בית המשפט המחוזי בחיפה, שעניינו שבעה אישומים בעבירות רכוש וסחיטה באיומים. בגין אותו תיק נגזר על הנאשם לרצות 18 חודשי מאסר בפועל ועוד 10 חודשי מאסר על תנאי. העבירות נשוא כתב אישום זה בוצעו כ- 5 חודשים לאחר שחרורו ממאסרו הקודם, כאשר תלוי כנגדו, כאמור, המאסר המותנה.

          בהתאם, עותרת המאשימה לגזור על הנאשם עונש של מאסר ממושך, כדי להרחיקו מהחברה וכן עותרת היא לחייבו בפיצוי המתלוננים.

          הסניגור ציין כי מדובר בנאשם שדפוסי התנהגותו ילדותיים. כך ניתן לראות, בין היתר, כאשר ביקש מאחד הקטינים סכום כסף ולקח בפועל רק 20 ש"ח, על אף שלקטין היה כסף נוסף. בנוסף לקח מקטין אחר אופניים ודאג להחזירם. בנסיבות אלו, כאשר התנהגותו מאופיינת בעיקר בילדותיות, מבקש הסניגור שלא למצות עמו את הדין.

          הנאשם עצמו הביע חרטה וביקש לאפשר לו לחזור למוטב.

3.         שיקולי בית המשפט לעניין הענישה:

כאמור, מדובר בנאשם שחזר וביצע עבירות זמן קצר לאחר ששוחרר ממאסר, כאשר תלוי ועומד כנגדו מאסר מותנה בר הפעלה. עובדה זו מעצימה את חומרת מעשיו, החמורים לכשעצמם. מי שחוזר לביצוע עבירות מיד לאחר שחרורו ממאסר, בנסיבות אלו, מעיד על עצמו כי לא ניתן להרתיעו מפני ביצוע עבירות והפתרון היחידי להגן על הציבור בפניו הוא הרחקתו אל מעבר לחומות הכלא.

על זאת יש להוסיף כי מדובר במקרה זה בריבוי עבירות שנעברו כנגד קטינים. מכאן שלא ניתן לראות במעשיו כמעידה חד פעמית אלא כדפוס חיים, על כל המשתמע מכך.

ער אני לעולה מתסקיר המבחן המצביע כי מדובר בצעיר בעל דפוסי חשיבה ילדותיים וכאמור, יש לכך גם ביטוי באופן ביצוע העבירות, כפי שציין גם ב"כ הנאשם. ואולם בכך אין כדי להוות צידוק. עם זאת סבור אני כי ראוי שגורמי הטיפול הסעודי והחינוך בכלא יכנסו לעובי הקורה בעניינו של המשיב ויפעלו, ככל שניתן, לביצוע של אבחון מתאים ובהמשך גיבוש של תכנית שיקום בשיתוף עם רש"א. עם זאת, וככל שהדבר נוגע לענישה, סבור אני כי על בית המשפט להעדיף ולהדגיש את הצורך בהגנה על שלומם של הקטינים, על פני האינטרס של שיקום הנאשם. חובת בית המשפט הינה להגן על קורבנות העבירה. כשם שנאשם זכאי כי שיקומו וצרכיו יילקחו בחשבון במסגרת שיקולי הענישה כך גם זכאים  אלו העלולים להיפגע ממנו או מאחרים כמותו, להגנת בית המשפט. בית המשפט שוקל גם נתוני תסקיר המבחן, ככל שהדבר נוגע למשך המאסר, ואולם בבואו לקצוב את העונש עליו גם לשקול שיקולים של הרתעה ציבורית והגנה על שלום הציבור, וכן מכלול של שיקולים אשר שירות המבחן אינו מופקד עליהן. ככל שמעשיו של נאשם חמורים יותר כך גם גובר הצורך לשים את הדגש על הגנת הקורבנות (בין אם קורבנות בפועל או קורבנות פוטנציאליים). ראה ב ע"פ 4872/95, מדינת ישראל נ' גל אילון ו2- אח, פ"ד נג(3), 1, עמ' 8-9, שם נאמרו גם הדברים הבאים, המנחים את בית המשפט בבואו לגזור את הדין:

"מבחינת האינטרס הציבורי, אין זה מספיק להטמיע בחוק סטנדרטים של התנהגות. הציבור חייב לראותם מיושמים בכל עת ולראות בהם חלק בלתי נפרד מנוהגים חברתיים מקובלים המגינים על גופו, רכושו וכבודו של כל אחד מתוכו. ענישה סלחנית במקרים של התנהגות עבריינית חמורה, עלולה להביא להתמוטטות עכבות מוסריות, להתפרש כהתפשרות על ערכים ועל נורמות, לפגוע באמינות מימושו של האיום בעונש מאחורי החוק ולהעביר מסר שלילי לעבריינים פוטנציאליים המועדים לבצע עבירות מאותו סוג. באותו אופן בו השתת עונש ממשי הוא בבחינת ביטוי חברתי חריף לגינוי לו ראויים המעשים החמורים, כך אימוץ הגישה הסלחנית תחליש הכרת האיסור שבהתנהגות " .

סבור אני כי במקרה זה, בד בבד עם הסבת תשומת לב הגורמים הטיפוליים בכלא לצורך לאבחן את הנאשם ולנסות לסייע בידיו לתכנית שיקום ראויה, יש לשים את הדגש על הגנת הציבור בכלל והקטינים בפרט ולהרחיק את הנאשם מהחברה לתקופה משמעותית.